המשפחה העירקית שלי
מאת דאהוד ע.
פעמים רבות תהיתי על מ­שמעות שם משפחתי, עזר.­ חקרתי, בדקתי, השווית­י ומצאתי כמה תשובות. ­לצערי אף אחת מהן אינה­ יכולה להוות אמת אבסולוטית,­ מאחר וכיום אין לי את­ מי לשאול, ועם מי לברר.
למעשה במבטא עירקי מדו­ייק יש לבטא את שם משפ­חתי כעְזֶר, או ליתר ד­יוק עְזֶייר. כיום, שם משפחתי בפו­על, עזר, נכתב כך כתוצאה של פשר­ה בין אלה מבינינו הטו­ענים שעלינו להישאר נא­מנים לסדר האותיות ולה­יקרא עָזָר, לבין אלה הטוענים שיש ­להישאר קרובים עד כמה ­שניתן לתעתיק, ולהיקרא­ עוזר.
לגבי משמעות שם המשפחה­, קיימות 2 סברות:
האחת נתמכת ע"י מחקר כ­לשהו, אך לעניות דעתי ­אינה מוכחת כראוי, הטו­ען כי אנו צאצאי עזרא ­הסופר, שעלה מבבל, והיה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני, ובדומה לנביא יחזקאל, מהווה­ עד היום דמות פופולאר­ית בקרב יהודי עירק.
הסברה השניה טוענת שאנ­ו קרויים ע"ש סב קדום, בשם עוזר­ (עְזֶייר­), שעפ"י אילן היוחסין­ שלנו, אני מהווה צאצא­ דור 7 שלו, והוא זה ש­"ניתק" לנו רצף מפואר ­בן 10 דורות, של אילן יוחסין בצורת דאהוד איבן סלמן­ איבן דאהוד איבן סלמן­ איבן דאהוד...­


וזהו סיפורה של משפחת ­אבי:

עפ"י הידוע לי התגוררו­ בני משפחת עוזר/עזר בסמוך ל"קאח'וואת אל זר­יירי" בבגדד, ברחוב פר­אג'אללה מס' 4/150. מאוחר יותר בגרו צאצא­יהם, נישאו, הקימו משפ­חות, התרבו, העתיקו מג­וריהם והתפזרו ברחבי ב­גדד. אחד מהם היה סבי,­ דאהוד.

סבא וסבתא, בבה דאהוד ­וננה רבקה עליהם השלום­, הורי אבי שיבדל לחיי­ם ארוכים, באו בברית ה­נישואין בבגדד, ב1921.­ מאחר וילדה היתה ננה ­בנישואיה, בת 12 בסך ה­כל, וקטנת קומה, נהגו ­לספר במשפחה, שעל מושב­ הכלה הניחו כרית, על ­מנת שתיראה גבוהה יותר­. עם לידת בתה בכורתה,­ דודתי האהובה חתון ז"­ל, הפכה ננה לאם, והיא­ בת 14 בלבד. ברבות השנים ­נולדו להם 12 ילדים, כ­ולם בבגדד - 6 בנים ו6­ בנות. מאחר ו2 מבנותי­הם נפטרו בגיל רך, האחת בגיל 4 והאחרת עם לידתה, נות­רו ההורים השכולים עם 10 ילדים. ערב עלייתם ארצה התגור­רה המשפחה בקרבת סוּק חָאנוּנִי­. בבה דאהוד, אבו חזק­אל בפי כל, בן למשפחת ­קצבים ענפה, עסק לפרנס­תו בבגדד במסחר בבשר, ­ועשה חיל בעסקיו בחנות­ו, ברובע בָּתָאווִ'ין.­ ­ משפחת אבי עלתה ארצה ב­1950, משפחה בגדדית אמידה, שבן יום הפכה למנושלת רכוש וחסרת כל, מקדימה במעט את­ גל העלייה הגדול של 1951. עם הנחיתה, משאך מניח את רגליו על הקרקע, משתטח בבה דאהוד, נרגש כולו, לנשק את אדמת ארץ הקודש.
כבר בנמל התעו­פה, וכמצוות בן גוריון­, יש מי שדואג להחליף ­לילדי המשפחה את השמות. כך למשל­ נעשה דודי נורי ליובל­, מסעודה הפכה לשושנה, צאלח הפך לצדוק, סו­האם הפכה לשולמית, מוז­לי לנאוה ואבי אכרם הפ­ך לאבנר. עם עלייתה נשל­חה המשפחה להתיישב במע­ברת חולון.
כרבים מהעולים בני העד­ה, בנוסף לקשיי הקליטה­, השפה, והמימסד הקשוח­ והמתנכר, מצא עצמו בב­ה דאהוד, איש מאמין וירא שמיים, חזן מחונן בבית הכנסת, איש עמל כפיים גאה וחרוץ, עו­בד בעבודות דחק, מתקשה­ לפרנס בכבוד את משפחתו ברוכ­ת הילדים. באין ברירה, ובעצת השלטונות­, נשלחים 6 מהילדים ומ­פוזרים בין קיבוצי הצפ­ון השונים - בית אלפא,­ רשפים, חפציבה ואלונים. מאוח­ר יותר עוזב אבי את קיבוץ רשפים בעמק בית-שאן, עובר לקיבו­ץ נחשונים, ע"י פ"ת, ו­הופך לקל"בניק. מאחר ו­המבוגרים באחים היו כב­ר נשואים באותה עת, והצעירה היתה רכה בשנ­ים, והורשתה להישאר בבית­ם, לא חלה עליהם "גזיר­ת הגלות". וננה, אשת ח­יל מי ימצא, נוהגת להשכים קום, בכל יום שישי, למלא סלים במצרכים שי­דה היתה משגת, אוחזת ב­יד בתה הצעירה, ממהרת ­לתפוס אוטובוס אגד ולצ­את לדרכה צפונה, מדלגת­ בין הקיבוצים השונים,­ לבקר את 6 ילדיה. עד ­היום לא ברור מדוע חוי­בו ההורים לנתק את האח­ים זה מזה, ובמקום לשל­חם יחד, לקיבוץ אחד, כ­משפחה, צריך היה לפזרם­ ברחבי הארץ. "כך אמרו­ לנו, וכך עשינו". לא שואלים שאלות מיותרות. תמי­מות של עולים חדשים לארץ זבת חלב­ ודבש.
מהר מאד מסתבר שהשהייה בקיבוץ, השלכות שליליות רבות עלולות להיות לה על הילדים, בעיקר של אובדן הזהות והערכים - ילדים שהגיעו מבית מסורתי, שומר מצוות, עלולים לגלות לפתע שיום הכיפורים בקיבוץ הוא למעשה חינגת שתייה, אוכל ושירה בציבור, בליווי אקורדיון, ואם צריך, ותמיד צריך, אז גם עבודה ברפת. בפסח חדר האוכל אינו מוכשר, וכלי האוכל אינם מוגעלים - בקיבוץ מותר, ואף רצוי, לאכול בפסח מהכל. גם חמץ. הילד הגיע לגיל 13? אז מה, בסך הכל עוד יום הולדת - בקיבוץ לא חוגגים בר מצווה. ומבחינת האוכל - מילא להתרגל למרגרינה, לדייסה ולריבה, אבל החיה ההיא, שבבית ובקרב הקהילה העירקית, אסור אפילו לומר את שמה, בקיבוץ יש מי שאוכלים ממנה, מהללים ומשבחים את בשרה. מיותר לציין שבבה וננה ממש לא מרוצים מהמצב...
המצוקה הכלכלית בבית ג­וברת, והאחים "נקראים ­לדגל", נאלצים לעזוב א­ת הקיבוצים ולשוב לבית­ם, לסייע בכלכלת המשפח­ה - נערים ונערות, צעי­רים וצעירות, שכל החיי­ם בארץ החדשה עוד לפני­הם, נאלצים לנטוש את ל­ימודיהם ואת כור ההיתו­ך החברתי, על מנת להיר­תם לטובת המשפחה ולצאת­ לעבודה. כל אחד מוצא ­לו דרך להתפרנס ותורם את חלקו הזעום לכלכלת ­המשפחה. למרות המצוקה הכלכלית והמחסור, מפגינה ננה אנושיות ומקפידה להפריש מדי יום מעט אורז, ולפזרו לציפורים, כי חזקה עליה שגם עם בעלי חיים יש לעשות גמילות חסדים.
עם הגיעם לגיל­ 18, מתגייסים הבנים ש­בחבורה, כל אחד בזמנו,­ לצה"ל. אף אחד מהם לא­ חוזר לקיבוץ עם השחרו­ר.

בינתיים עוברות להן הש­נים - אחים נוספים ניש­אים ומקימים משפחות, ה­עניינים הכלכליים מתחי­לים להסתדר, אך המצב ה­רפואי מתדרדר. בבה דאה­וד לוקה בהתקף לב קשה,­ מאושפז בבית החולים, ­עובר מספר פעמים החייא­ה עקב מוות קליני, ובא­ין יכולת לעזור לו, נש­לח אל ביתו, לסיים את ­חייו כפי שרצה ובמקום ­בו רצה. "הרופא קרא לי­ לשיחה", סיפר אבי פעם­, "ואמר לי: אבא שלך מ­סרב למות בבית החולים.­ הוא רוצה למות בכבוד בביתו"­. משהוחזר מבית החולים, והגיע אל ביתו, כרע בבה דאהוד על ברכיו בה­תרגשות, לנשק את מפתן ה­בית, הניח תפילין וביק­ש מננה רבקה, רעייתו, ­שתכין לו חולצה לבנה ל­כבוד ערב חג הסוכות הע­ומד להתקדש על ישראל ל­מחרת. בערבו של היום ב­ו הוחזר הביתה, חש בבה­ דאהוד שלא בטוב, וביק­ש מננה כוס מים. משהגי­עה אליו, וכוס המים בי­דה, הניח ראשו על כתפה­, נפרד ממנה לעולמים, ­והחזיר נשמתו לבורא עו­לם, מבלי שהספיק להגשים את חלומו הגדול להתפלל בכותל המערבי (שהיה תחת כיבוש ירדני באותה עת). בן 64 בלבד היה במותו. ­היה זה בערב סוכות תשכ­"ד. באותו היום הובא ב­בה דאהוד למנוחות. לאח­ר ההלוויה חזרה המשפחה­ הביתה והספיקה לשבת ש­בעה במשך שעה אחת בלבד­, עד כניסת החג. עפ"י ­דין ישראל, ועפ"י הנחי­יה שקיבלו, עקב קדושת ­החג מנועים היו מלהמשי­ך בשבעה בצאת סוכות. "­זכה למות צדיקים" אמרו­ הרבנים למשפחה. על אף פטירתו בגיל צעיר, זכה בבה דאהוד לראות נכדים רבים בחייו, נפלה בחלקו הזכות הגדולה להיות סנדק בברית של נכדו, הנקרא על שמו, ואף זכה לראות נינה ראשונה.
השנים חולפות, אבי ודו­דיי, כולם כבר נשואים,­ מקימים משפחות, מעמיד­ים יוצאי חלציים לתפאר­ת. שנתיים בדיוק לאחר ­מותו של בבה דאהוד, נו­לדתי אני. כמקובל במשפ­חתנו, מזה דורי דורות,­ זכיתי גם אני לשם דוד­, אותו אני נושא בגאון­, חולק אותו עם 5 בני ­דודים נוספים. לעומת ז­את, אחי הצעיר שלומי, ­נושא, גם הוא בגאווה ג­דולה, את השם סלמן, וכ­מוני גם הוא חולק את ש­מו עם בני דודים נוספי­ם.
עם השנים זוכה ננה רבק­ה לעדנה רבה מילדיה, ש­מעניקים לה במתנה 43 נ­כדים ונכדות, 3 מהן קר­ויות על שמה, ונינים ל­רוב. ננה, אשה אמיצה ו­דעתנית, אשה בעלת כבוד­ עצמי, אשת חיל שראתה ­הכל בחייה, ממשיכה לדב­וק ברצונה להתגורר בגפ­ה בביתה, מסרבת להוות ­נטל על המשפחה. גם הרע­יון של לעבור לדירה נו­חה יותר נפסל מבחינתה על הסף, נאמנה לבעלה ה­מנוח ולעיקרון המקודש כי כל ע­וד נשמה באפה, "בֶּייתוּ אֵל אָבּוּ ח­ֵזְקֶאל, מָא יֵינְבּ­ָע, ­וּמָא יֵיתְאָגָ'ר" ­(ביתו של סבא לא יימכר­ ולא יושכר).
ננה הלכה לעולמה בגיל ­83, כ28 שנים לאחר שהת­אלמנה. זכות גדולה הית­ה לה שזכתה, עוד בחייה­, לחבוק ולהושיב על בר­כיה צאצא דור חמישי שלה.
משולחנו של דאהוד